Chasidut к Шмуэль А 25:6

ובחודש השביעי באחד לחודש וגו' (במדבר כ״ט:א׳).
כתיב (שמואל א כ״ה:ו׳) ואמרתם כה לחי. איתא בזוה"ק (וארא כ"ג:) ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה וכו' ובגין קודשא בריך הוא קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי דכל חיין ביה תליין וכו'. כה נקרא זאת ההשארה שנשאר לאדם בתפיסתו אחר עבודתו, וכמו שכתיב אצל אברהם אבינו ע"ה (בראשית ט״ו:ה׳-ו׳) כה יהיה זרעך. והיינו שאאע"ה רצה להכיר בתפיסתו את ההשארה שנשאר אחר עבודתו אשר עבד. כי זאת ידע היטב, כי מצד השי"ת נשאר השארה מכל עבודותיו, רק שרצה לידע זאת בתפיסתו, ולזה אמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, ושיכיר שצריך לקשר זאת העבודה של העוה"ז ברצון הקדום. והיינו כי מצד השי"ת יש מלך בלא עם, וכמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. ורק מצד שחפץ להטיב לבריותיו, הציב השי"ת תפיסה ושכל נבראת בעוה"ז, שאין מלך בלא עם. ומצד השכל הנברא הזה, צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בתפיסתו. ואחר העבודה צריך לקשר את התפיסה הזאת, במקום שהוא למעלה מכל סדר העבודה. ומצינו בזוה"ק (במדבר ב:) בעת שהיו דו פרצופין היו דכר ונקבא כלול כחדא. והיינו שלא היה שום מסך המבדיל בין הבריאה לאורו של השי"ת, שהבריאה היה לה הכרה מפורשת שכל הפורש מן התורה כאילו פורש מן החיים. ומצד הכרה הזאת לא היה שום מקום לעבודה. והשי"ת הוא החפץ להטיב לבריותיו ורצה שיהיה עבודה לאדם, לזה היה הנסירה בר"ה. והנסירה הוא כמו שכתיב (בראשית ב׳:כ״א) ויפל ד' אלהים תרדמה על האדם וישן. והיינו, שהציב מסך המבדיל בין הבריאה לאורו של השי"ת. והאדם צריך לבקוע את המסך ולהכיר כמו שהיה קודם הנסירה. וכן איתא בזוה"ק (לך פ"ה:) נשמתין כד נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין ולבתר מתפרשין וקוב"ה מזווג להון לבתר כפום עובדיהון דבני נשא ואיתא בזוה"ק (במדבר ב':) שקודם היה נוקבא אחידת בסטרוהי. והיינו שלא היה שום מסך המבדיל, ולבתר מתפרשין מרמז, שהציב השי"ת מסכים המבדילים. וקוב"ה מזווג להון לבתר כפום עובדהון דבני נשא, והיינו כפי מה שאדם עובד ומבקיע את המסך, כן רואה את החיבור שיש לו עם אורו של השי"ת כמו שהיה קודם הנסירה. וזה תקעו בחודש שופר בכסה כי כל החגים הם במלואתא דסיהרא, והיינו שהשי"ת פונה אז להבריאה, שהבריאה יהיה לה הכרה באורו של השי"ת. וזה החג הוא בכסה ואיתא בזוה"ק (שופטים ער"ה:) דסיהרא אתכסיתא, והיינו שהבריאה אינו מכיר אז אורו של השי"ת. ולזה הוא המצוה הזאת של תקיעת שופר. שע"י המצוה הזאת מקשר האדם את התפיסה של העוה"ז ברצון הקדום. וזה דאיתא בזוה"ק הנ"ל ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה וצריך לקשר כה לחי. שבזה היום ע"י פעולת השופר, בוקע את המסך המבדיל שנתהוה ע"י הנסירה ומגביה ומקשר התפיסה של עוה"ז לחי. היינו לרצון הקדום אשר שם הוא למעלה מכל סדר עבודה, ומקשר את השכל הנברא באתר דכל חיין תליין ביה:

ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם וגו' בזוה"ק (וארא כג:) פתח ר' אבא ואמר ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳) ואמרתם כה לחי וכי דוד לא הוה ידע ביה בנבל דאיהו אמר בגיניה ואמרתם כה לחי אלא ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה וקב"ה יתיב בדינא על עלמא ובגין קב"ה קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי דכל חיין ביה תליין ואתה שלום מאי ואתה אתה מיבעי ליה אלא ואתה כלא לקב"ה קאמר בגין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות וכו'. ביאור הענין כי יומא טבא דר"ה היינו הזמן שכל הבריאה חוזרת ונכללת בהמקור הגם שגבי השי"ת אין שום חלוקי זמנים כי הוא ית' למעלה מהמקום והזמן אכן כל אלו חלוקי זמנים המה באמת רק מחמת הגבולים שהעמיד רצונו ית' מצד הבריאה שהיא תתת מקום והזמן ואלו הגבולים נקראים כה וזהו דאיתא כאן ובגין קב"ה קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי דכל חיין ביה תליין היינו כי מלת חי מורה שיש בו תמיד הוספה והתחדשות ואינו נגבל תחת שום זמן כי מה שנגבל תחת הזמן מוכרח מצד הבריאה להתיישן כדאיתא בש"ס (יבמות טז) פסוק זה שר העולם אמרו נער הייתי גם זקנתי וגו' מאן אמרו אילימא קב"ה מי איכא זקנה קמיה וכו' היינו שמצד השי"ת אין נתיישן שום דבר בזקנה כי כל ענין זקנה והתיישנות נמשך רק מחמת הגבולים של הבריאה ומה שהוא תחת גבול הזמן נתיישן בזקנה ואינו נקרא חי וזהו נמי דאיתא (שם) ואלא דוד מי קשיש כולי האי אלא שמע מינה שר עולם אמרו היינו כי גבי דוד לא היה נמי התיישנות וזקנה מצד עוצם בהירות הכרתו כי דוד היה בבחינת חדתותא דסיהרא שהיה מכיר מפורש קבלת שפע החיים מהשי"ת בכל רגע ורגע ומי שהוא תמיד בהכרה עצומה ועזה כזו ממילא הוא עומד תמיד סמוך מאד להמקור ית' ונקרא נמי חי כי אין יתכן גביה שום התיישנות כגוונא דלחם הפנים שהיה תמיד חם ביום הלקחו יען שהיה מונח סמוך להמקור אלא שר עולם אמרו היינו כי כל מה שנופל תחת גבולי הזמן מזה העולם שייך בו זקנה והתיישנות ואלו הגבולים מזה העולם נקראים כה ובר"ה צריכין לקשרא כה לחי וזהו דאיתא כאן אלא ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה וקב"ה יתיב בדינא על עלמא ובגין קב"ה קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי וכו' וכן איתא לקמן (בא לב:) ויהי היום דא ר"ה דקב"ה קאים למידן עלמא כגוונא דא ויהי היום ויבא שמה וגו' ההוא יומא יום טוב דר"ה הוה וכו' היינו כי ויהי היום רומז על תפיסת אדם לזה כל מקום שנאמר ויהי היום רומז על ר"ה כי בראש השנה מתחיל השי"ת לפתוח מקום לתפיסת אדם כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכז:) תנא ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא וכו' היינו כמו שכל אברי הגוף נמשכין אחר הדעה שבראש כי כולם נכללים בהראש כך נכללים השינוים מכל השנה בהיום של ראש השנה לכך נקרא רישא דשתא דמלכא וזהו נמי ויהי היום דא ראש השנה כי בו נפתח כל המקום להויות תפיסת אדם וזה שאמר ר' אבא ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה וקב"ה יתיב בדינא על עלמא ובגין קב"ה קאמר ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי דכל חיין ביה תליין וכו' היינו כי מלת כה מורה נמי על התפיסה של אדם כי למעלה מזאת התפיסה הוא אתר דלא אתיידע ולית מחשבה תפיסא ביה כלל רק המקום שמתחיל בו תפיסת אדם נקרא כה כלומר שכבר יש כאן רשימה מפורשת שיכולין להסתכל בה ולהכירה להויה בפני עצמה ועל רשימה מפורשת כזו מורה מלת כה כמו שמצינו גבי אאע"ה כשחפץ השי"ת להראות בהבנת תפיסתו מפורש השארתו בזה העולם אמר לו השי"ת כה יהיה זרעך וכן מצינו גבי ברכת כהנים נמי כה תברכו וגו' היינו שיהיה ניכר הברכה בהבנת תפיסת אדם ועל דבר מפורש נופל הלשון כה ולכן רומז מלת כה על תפיסת אדם ולהיות שהאדם יהיה מכיר א"ע בהבנת תפיסתו להויה בפני עצמו עם בחירה חפשית זאת אי אפשר בלתי הסתרה וכמו שמצינו בהתחלת הבריאה כשעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה יתכן תפיסת הבריאה עם הויה בפני עצמה בבחירה חפשית אזי נאמר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן וגו' כי הויה בפני עצמה אי אפשר בלתי הסתרה ואח"כ נאמר ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו' היינו שהתחיל להכיר את האחדות מהשורש שאינו דבר לבדו רק עצם מעצמי ובשר מבשרי עוד מהשורש. ויען שבראש השנה מתעורר תמיד מזאת הנסירה כ"ד בהאר"י הק' ז"ל כי אז מתחיל להתעורר מהתחלת הבריאה שבכל ר"ה פותח השי"ת מחדש תפיסת הבריאה שיהיה לה הויה בפני עצמה עם בחירה חפשית ומחמת זה יכולה הבריאה להתרחק כ"כ בהעלם הסתרה עד שלא יכירו כלל את מקור שורשה לכן צריכין לקשרא כה לחי היינו לבל תתרחק הבריאה כל כך בלבושים עד שלא תכיר עוד את שורשה אלא שגם בגודל כח בחירתה תכיר נמי את שורשה העליון הנקרא חי דכל חיין ביה תליין וזהו ואמרתם כה לחי לקשרא כה לחי וכו' והעצה לזאת ההתקשרות מכה לחי הוא המצוה מתקיעת שופר לכן נאמר על זה אשרי העם יודעי תרועה ולא נאמר תוקעי תרועה אלא יודעי תרועה ויודעי היינו דעת שעל זה כתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים היינו כי מעט למעלה מזאת התפיסה באתר דלא אתידע שם אינו ניכר כלל מעלת היחוד מאחר שאין שם שום נפרד כלל ועיקר מעלת היחוד הוא רק כאשר כבר יש נפרדים ובכל זאת מכיר האדם מתוך זה ההתרחקות והפירוד האחדות מהשורש זאת הוא עיקר היחוד והחיבור ובאותה ההכרה נגמר כל תכלית המכוון שיש להשי"ת בהבריאה והוא כענין דאיתא בזוה"ק (לך צא:) בההיא שעתא דאפיק קב"ה נשמתין לעלמא כל אינון רוחין ונשמתין כלהו כלולין דכר ונוקבא דמתחברן כחדא וכו' ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי מתפרשין וכו' מטא עידן דזווגא דלהון קב"ה דידע אינון רוחין ונשמתין מחבר לון כבקדמיתא וכו' ואי תימא הא תנינן לית זווגא אלא לפום עובדוהי וארחוהי דבר נש הכי הוא ודאי וכו' היינו אף שכל הזווג שנעשה אח"כ הוא רק לפום עובדוהי דב"נ ובמה נחשב עובדוהי דב"נ הלא מצער הוא בכל זאת דוקא בזה הזווג הבא אחר התרחקות והפירוד נגמר כל תכלית המכוון כך דוקא אחר שנתרחקו הבריאה ונפרדה עד שיש בה בחירה חפשית ומזה ההתרחקות מכיר האדם ע"י עבודה שבבחירתו את האחדות מהשורש בזאת ההכרה נגמר תכלית המכוון מהשי"ת בשלימות ועל זאת ההכרה נאמר אשרי העם יודעי תרועה ויודעי היינו דעת שיודע האדם בכל התלבשות הגבולים את התקשרותם בשורש העליון וזהו לאתקשרא כה לחי על זה כתיב ובדעת חדרים ימלאו וגו' וכמבואר בזוה"ק (אדרא זוטא רפט:) ומתמן אתמשיך ועייל לגו גופא ומליא כל אינון אדרין ואכסדרין דגופא וכו' היינו שאותן הלבושים והגבולים בעצמם נתמלאו אור עד שיכולים להכיר בהם בעצמם כל השורש מאתר דלא אתיידע וכדאיתא בתזוה"ק (תיקון כא דף נז. ושם דף סג:) תקיעה דא שכינתא וקול שופר דא קב"ה היינו שישראל יכולין לצמצם א"ע מתוך כל הלבושים ולומר ה' אחד כי יודעים בכל ההתחלקות התקשרותם בשורש אחדותו ית' ועל זה נאמר אשרי העם יודעי תרועה כי בתקיעת שופר ניכר הארת השורש אף בפעולה גשמי שכל לבושי ישראל נכללים בהקול פשוט שהוא אתר דלא אתיידע וזהו דאיתא (שם) תקיעה דא שכינתא וקול שופר דא קב"ה כלומר שישראל עם כל גדולי הלבושים שלהם הנקראים כה נכללים בהקול פשוט הנקרא חי ולזה איתא בגמ' (ר"ה לד.) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ולא למקום שמברכין וכו' אף ששניהם מצות ולמה לא ילך למקום שלבו חפץ אך צריך לילך דוקא למקום שתוקעין אחרי שכל התפלות והבקשות של אדם נכלל בהתקיעה כי תקיעת שופר מורה על ההתקשרות מכה לחי דכל חיין ביה תליין: